אני יכול להאשים רק את העייפות של ליל אמש שפספסתי את אחת הנקודות אותן רציתי להעלות ברשומה הקודמת שלי. כמה חשוב להקשיב לשחקנים ולדמויות.
אחרי הכל, אני לא משחק עם עצמי. וההרפתקאות והמשימות אותן אני מריץ - קבוצת שחקנים בשר ודם משחקת בהם. כל שחקן ושחקן מגיע עם המטען האישי שלו ועם הציפיות שלו מהמשחק (אני לא ארחיב על הנושא כי הגמדים חפרו על זה מספיק בפרק שלם). לי כמנחה יש חלון אל רצונותיו של כל שחקן ואל האופן בה בנה את הדמות ומדוע בחר בחירות אלו ואחרות בלקיחת יתרונות, חסרונות ומיומנויות אלו או אחרות - היומן הסודי שלי עם הדמויות, כפי שהרחבתי ברשומה שלפני הקודמת.
היומן הזה מאפשר לי לראות מעבר לנתונים הטכניים של כל דמות ודמות ולהבין את רצונו של שחקן זה או אחר. מה הוא מחפש במשחק ואיך אוכל מצד אחד לתת לו את מה שהוא מחפש ומן הצד השני גם לאתגר אותו למשחק שאותו אני מעוניין להריץ. צריך שניים לטנגו, ואם רק אחד מאיתנו נהנה - השני משתעמם. ואני לא יודע מה יותר גרוע, שחקן משועמם או מנחה משועמם.
מנחים - תקשיבו לשחקנים שלכם. גם במהלך פגישות המשחק וגם בין לבין. נסו להקשיב למניעים של השחקנים, מה מרגש אותם, מה מעניין אותם, מה יפתיע אותם.
שחקנים - דברו עם המנחים. הנחו אותם כיצד לאתגר אתכם במשחק. תנו גם להם את ההנאה של להפתיע אתכם.
זהו, הישארו פראיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה