להיות מנחה

הקשבתי בשקיקה לפרק האחרון של "על כתפי גמדים", לא כי אני מפחד לעשות את הצעד הזה של להפוך משחקן למנחה, שכן את הצעד הזה כבר עשיתי, אלא בעיקר כי אחד מהשחקנים שלי כבר הודיע כי הוא מתכוון בעתיד לעשות את המעבר הזה לצד השני של המסך ולהפוך למנחה של החבורה. 

עכשיו, אני יודע שההצהרה הזו לא מגיעה ממקום של ביקורת כלפי וכלפי אופן ההנחיה שלי. כשלאחד השחקנים יש ביקורת כלפי הוא יודע טוב מאד שאני פתוח לקבלת ביקורת. הוא מגיע מאותו המקום בו הגעתי אני להנחיה - מהמקום של לנסות משהו חדש, ולהנות בצורה אחרת.

את הסיפור שלי והדרך בה הגעתי אל עולם ההנחיה כל מי שעוקב אחרי הבלוג הזה אמור כבר להכיר, אבל בשביל מי שלא - הנה הוא, והנה גם התובנות שעלו לי בעקבות הפרק הגמדי ובעקבות יותר מחצי שנה של הנחיה.

חזרתי לשחק במשחקי תפקידים אחרי שני עשורים שבהם לא הייתה לי נגיעה בתחום. קיבלה אותי אליה חבורת שחקנים ותיקים שבדיוק עשו מעבר מגרסה ביתית של מו"ד 3.5 למו"ד 5, בהמלצת אחד החברים. המנחה והשחקנים קיבלו אותי בזרועות פתוחות וריעננו בזכרוני את התאים הרדומים של משחק התפקידים. איתם שיחקתי כחצי שנה. בתקופה זו נהנתי מאד, שיחקתי קוסם, שיחקתי פלאדין, אבל בכל זאת היה לי משהו חסר. פשפשתי בבויעדם של אמי ומצאתי שם ספר שקניתי מזמן אבל לא הזדמן לי לשחק מעולם - GURPS Lite בתקופת מלחמת העולם השניה. משחק ריאליסטי מאד, בלי נגיעת פנטזיה, אימה או קסם. אבל זה היה כבד מדי. 

אל עולמות פראיים הגעתי בעקבות המלצתו של ערן אבירם. כינסתי ארבעה חברים (שנים מתוכם מהקבוצה הפעילה ואחד ששיחק איתנו מעט, ועוד אחד שכמוני כבר עשרים שנה לא נגע בתחום) וצללנו אל הרפתקאת פאלפ סוחפת בג'ונגלים של האמזונס הברזילאי (שאותה אני מתרגם בימים אלו). זה היה כיף, זה היה סוחף, זה היה צולע ומגמגם - כן, אבל עדיין כולנו נהננו. זה היה רגע מכונן. הבנתי שאני ממש נהנה מההנחיה. 

אז נכון, אני לא תמיד שולט בחוקים על בוריים. נכון שלפעמים אני מקבל הערות והארות על בונוסים ששכחתי להוסיף או כוחות שלא באים לידי ביטוי, אבל אני משתכלל ממפגש למפגש. 

הייתי רוצה לנצל את הרשומה הזו על מנת לענות בעצמי לדוא"ל של יוסי, כפי שפורסם בפודקאסט. אני לא מכיר את יוסי, אבל אם מי מכם שכן מכיר אותו - אשמח אם תידעו אותו על רשומה זו.

הייתי שמח לדעת למה עלי לצפות במעבר לצד השני של השולחן?

ובכן, התשובה היא פשוטה - להמון כיף! 

ועכשיו קצת יותר ברצינות. חוויית המשחק של המנחה היא שונה מהחוויה של השחקן. אמרו הגמדים כי לפעמים השחקן אחראי לכיף שלו ואילו המנחה אחראי על החוויה הקולקטיבית של הקבוצה. אף כי אני לא בהכרח מסכים עם הגישה הזו, שכן לשיטתי כלל הקבוצה אחראית לכיף של כל אחד ואחד מהשחקנים (כי אנחנו הרי מתאספים אחת לשבוע-שבועיים על מנת לייצר כיף ביחד), אני כן חושב כי המנחה הוא הרכז של הכיף הזה. הוא מתווה את הדרך בה תלך הקבוצה (דב"שים, ד"שים ויצורים אחרים) במהלך המסע הקסום/אימתי/הומוריסטי הזה.

אני חושב שאתה חייב להיות פתוח לרעיונות, קפריזות, הברקות שיגיעו (והם יגיעו) מכיוונם של השחקנים. אחד הדברים שאני כמנחה לומד הוא להיות רגיש לניואנסים קטנים שבדרך כלל נעלמים מהעין. שחקן שלוקח דמות מטילת לחשים אומר - תאתגר אותי בעולם קסום. שחקן שלוקח מיומנויות נהיגה וטיסה צועק לך - אני רוצה להיות אייס. שחקן שהמציא רקע עשיר זרק לך כלכך הרבה כדורים לקשרים סיפוריים לשלב בהרפתקאות העתידיות שלך (גם אם תשחקו בעיקר הרפתקאות מוכנות מראש).

צפה להיות מופתע. כי הם (השחקנים) יפתיעו אותך בכל פעם מחדש. 

מה נדרש ממני כשה"ם יותר מאשר כשחקן? עד כמה צריך להשקיע יותר?

ובכן, קשה לי לשים את האצבע על כמה צריך להשקיע "יותר". כן, כמנחה אתה חייב להכיר את החוקים. אבל זה לא אומר שאתה חייב לעשות תואר משפטן של חוקים - אבל כן להיות בקיא בהם על מנת שתוכל לשפוט במקרה של מחלוקת (המנחה לא תמיד צודק, אבל הוא תמיד המנחה). 

אביזרים שהוכנו לאחד המפגשים - שני מברקים, מכתבים ומפת כרתים מסומנת.

אני מוצא את עצמי חושב וחי את המערכה אותה אני מריץ הרבה מחוץ לפגישות. אם זה בקריאה של ההרפתקאות המוכנות, הכנת אביזרים (מפות, מכתבים, ועוד שאר מני טופינים אותם אוכל להגיש לקבוצה תוך כדי פגישה), שינון התרחישים השונים ומחשבה על המפגשים הצפויים. 

הזמן שאותו אני מקדיש להכנת המפגשים הוא (בערך) פי שנים וחצי מאורכו של כל מפגש, אבל אני מהמגזימים. אני עובר שוב ושוב על החוקים, על הסטטיסטיקות, מכין לעצמי פתקים ותזכורות, קטעי קריאה ובנוסף, בגלל אופי המערכות אותן אנחנו משחקים (פאלפ של שנות ה-30 של המאה הקודמת, והמלחמה המוזרה הראשונה) קורא המון רקע היסטורי אמיתי על מנת לשלבו בעולם שלנו. כל זאת לא נחוץ, אבל הוא פועל יוצא של הרצון שלי לדאוג לכיף הקבוצתי שלנו. חוץ מזה שזה ממש מעניין...

כמו כן, צפה שכל מה שתכננת, הכנת, קראת והשקעת ירד לתמיון אחרי בערך 10 דקות של מפגש. זה הקסם וזה הכיף של משחק תפקידים. היכולת לאלתר על סמך ההרפתקאה ולתת לשחקנים ולך חופש פעולה בעולם הדמיוני היא דבר חשוב ביותר וזה הסודף לדעתי, בין מנחה "בסדר" למנחה "טוב".

ללכת על הרפתקה מוכנה או לבנות משהו משלי?

המלצתי אליך - עשה לעצמך חיים קלים. בפגישות הראשונות לך על הרפתקאות מוכנות. זה יפנה לך מקום בזמן ובראש ללמוד איך להפוך להיות מנחה. זה יהיה מעט מוזר בהתחלה, כן. תגמגם בהתחלה, כמובן. לא תדע מה מצפים ממך, שטויות - אף אחד לא נולד מנחה. הכי חשוב זה לקפוץ למים ולעשות זאת, אתה הרי כבר כמעט שם, עצם העובדה שאתה בכלל חושב על זה מצביע על כך שאתה מוכן לכך. 

ההרפתקאה האישית שלך תבוא כבר אחרכך, לכשתהיה מוכן וכשתכיר את השחקנים, הרצונות והדברים שמלהיבים אותם ואותך במשחק. יש מספיק עולמות מערכה מוכנים להרצה ולמשחק. זה הכל תלוי באיזה כיוון תבחרו ללכת בו. 

לא יהיה מדובר בחבורה קיימת אלא במידה ואקפוץ למים ארצה להקים קבוצה חדשה מאפס. 

מעולה! קבץ שלושה-ארבע חברים וצאו לדרך! חשוב שתרגיש בנוח איתם והם איתך. פידבק הן למנחה והן לשחקנים זה דבר חשוב, ואין כמו חברים קרובים שיכולים לקבל את הפידבק הזה, להפנים אותו וליישם אותו ללא עכבות. הפתיחות בין חברי הקבוצה זה דבר חשוב.

כמו כן, לגבי שיטה חשבתי על מו"ד5 למשחק פנטזיה או לחילופין EOTE שהתלהבתי ממנה מאוד.

ובכן... אני מצטרף לגמדים ומעודד להשתמש בשיטה אותה אתה מכיר ואיתה אתה מרגיש בנוח. אבל, אם אתה רוצה לנסות על הדרך שיטה אחרת - אני ממליץ בלב שלם על עולמות פראיים (תודה שלא צפית את זה...). יש לה חוקי התחלה מהירה בעברית, יש לה הרפתקאה מתורגמת שאפשר לקחת ולהריץ במפגש אחד או שניים, והיא סופר כיפית, מהירה ואכזרית. אבל, בסופו של יום, זה לא משנה באיזו שיטה, העיקר לשחק ולהנחות. 

זהו, מקווה שהוספתי לך (ולכם) עוד כמה נקודות מזווית הראיה שלי.

ועד הפעם הבאה יוסי - הישאר פראי!